בת.א. 4031/02 טוקר נגד שלומוב, נתן בית המשפט המחוזי בירושלים פסק דין ב-28 בנובמבר בנסיבות שיכולות ללמד על סכסוך אופייני בבית משותף: הנתבעים, בעלים של חלק מקומת המרתף של הבניין, בנו ללא היתר, פלשו לחלק מהחצר, שברו קירות לצורך התקנת דלת וחלונות והשתלטו על חלקים מהרכוש המשותף לצורך יצירת שטח שהושכר למסעדה ולאחר מכן לחנות.

בעלים של שתי דירות בבניין הגישו תביעה נגד שכניהם ותבעו מהם לסלק ידם מהרכוש המשותף שאליו פלשו, להרוס כל בנייה בלתי חוקית ולפצות אותם פיצוי כספי על השימוש ברכוש המשותף. הנתבעים טענו כי כל פעולותיהם נעשו בידיעת התובעים ובהסכמתם, ואף הוסכם להוציא את השטחים שאליהם פלשו מהרכוש המשותף, אף שלא היה בידי הנתבעים כל מסמך לאשר טענותיהם.

בית המשפט קבע כי לא ניתן לטעון שהסכמת התובעים ניתנה על ידי כך שראו חלק מפעולות הנתבעים ולא עשו דבר לעצור זאת תוך כדי הפלישה והבנייה הבלתי חוקית. הסכמה לשימוש של מי מהדיירים ברכוש המשותף צריכה להיות בהחלטה מפורשת בכתב של האסיפה הכללית של הבית המשותף, שכן הרכוש המשותף הינו קניינם של כל בעלי הדירות בבית המשותף.

השופט יוסף שפירא קבע כי גם פגיעה לא משמעותית ברכוש המשותף מחייבת הסכמה מפורשת של דיירי הבית המשותף, ורק שמירה על עקרון זה תגרום לכך שכל מוסד הבית המשותף לא יתמוטט. גם אם רוצים להוציא חלק מהרכוש המשותף - אף אם מדובר בחלק קטן - ולהצמידו ליחידה מסוימת, הדבר חייב להיעשות בדרך של הסכמה מפורשת וברורה.

בתיק זה התביעה הוגשה לאחר כ-16 שנים מביצוע הפלישה והבנייה הבלתי חוקית, ובית המשפט בחן את טענת הנתבעים, שלפיה העובדה כי התובעים השתהו לפני הגשת התביעה משמיטה את כל תביעתם. בית המשפט פסק כי הואיל והבנייה הבלתי חוקית והפלישה קיימות כבר שנים רבות, ולתובעים היתה אפשרות לתקוף עניין זה בשלב מוקדם יותר, והואיל והחנות שבנו הנתבעים מושכרת לצדדים שלישיים, יהיה זה בלתי צודק בנסיבות אלה להורות על הריסת הבנייה ברכוש המשותף והחזרת המצב לקדמותו.