תקשורת עם אג'נדה

כותרת המאמר "מתנחלים יקרים" איננה ממש במקום. גם כותרת המשנה שמציינת כי בהתנחלויות הושקע סכום של 63 מיליארד שקלים (כ-14.1 מיליארד דולר) היא מטעה. מי שיעיין בתוכן הכתבה ויראה את ההנחות עליו נשען המחקר והממצאים העולים ממנו, יגלה כי הסכום המוזכר, 63 מיליארד שקלים כולל בתוכו הן השקעות ממשלתיות בהתנחלויות והן השקעות פרטיות. כלומר: בית פרטי, אותו בנה אדם פרטי מיוזמתו ועל חשבונו, נכלל אף הוא במניין השקלים. כך גם בנוגע למרכז מסחרי, שבו פועלים עסקים פרטיים וגם ביחס למפעלים שהוקמו בהתנחלויות. בגוף הכתבה מציינים הכותבים כי מדובר ביחס של 50:50. כלומר: אם להתייחס לממצאי המחקר כפשוטם, הרי שהמדינה השקיעה בהתנחלויות 31.5 מיליארד שקלים ולא 63 מיליארד שקלים, כפי שנטען בכותרת המשנה. לפני שמתייחסים לממצאי המחקר כפשוטם, חשוב לזכור כי המתנחלים לא שיתפו פעולה עם עורכי המחקר וגם לא אף מוסד רשמי אחר. מתודת המחקר שנבחרה היתה פענוח של תצלומי אוויר של ההתנחלויות. האם תצלומי אוויר אכן יכולים לשקף שוויו של בית? דירה? מרכז מסחרי? לא בטוח. בעיקר מפני שהממצאים שמתקבלים הם מעט מופרזים ודומה שאינם מייצגים את שווי מבני המגורים האמיתי בהתנחלויות.

כאמור, במחקר נטען כי היחס הוא 50:50, אולם אם נסתכל בלוחות הנתונים שהתווספו לכתבה נראה כי היחס הזה הוא לאו דווקא נכון. לדוגמא: תג המחיר המתייחס לגבעת זאב, מצביע על עלות של 840 מיליון דולר. זה נשמע כמו סכום אסטרונומי, אולם אם נתבונן על סעיפי העלות השונים נראה את ההתפלגות הבאה: 665 מיליון דולר משקפים את שוויין של 4,787 דירות. 119 מיליון דולר משקפים את שוויים של 341 בתים. עד כאן, מדובר בהשקעה פרטית. החלק הציבורי כולל 34.7 מיליון דולר בלבד, המשקפים שווי של 11 מוסדות ציבור ושל כבישים. זו לא בדיוק חלוקה 50:50. אין זה היישוב היחיד לגביו מתקיימת עובדה זו. גם בקריית ארבע הנתונים דומים, מתוך 222.3 מיליון דולר, שווי הבתים והדירות עומד על 158.3 מיליון דולר, ושווי מבני הציבור עומד על 16 מיליון דולר. כך גם ביישובים האחרים המוזכרים בכתבה.

בהמשך הכתבה, מצורף לוח נתונים נוסף, שמבלבל את הקוראים עוד יותר: הבתים והדירות בהתנחלויות שווים 9 מיליארד דולר, קניונים ומרכזים מסחריים שווים 150 מיליון דולר. כלומר: הוצאות פרטיות בגובה של 9.15 מיליארד. בהמשך מופיע כי הכבישים ביהודה ושומרון שווים 1.6 מיליארד דולר, וכי מבני הציבור, בתי הכנסת, גני הילדים והקאראוונים באיזור הם בשווי כולל של 1.041. כלומר: מפסקה זו עולה כי שווי ההשקעה הפרטית עומד על 9.15 מיליארד דולר ושווי ההשקעה הציבורית עומד על 2.641 מיליארד דולר. כלומר- עיקרון ה50:50 לא ממש ברור מניתוח הנתונים. גם אם נסתכל על העלות הכוללת של ההתנחלויות – העומדת על כ-14.1 מיליארד, הרי שגובה הסכום הפרטי מתוך העלות הכוללת, 9.15 מיליארד דולר, מראה שהחלוקה איננה 50:50, אלא שסך ההשקעה הפרטית גבוה יותר.

בכותרת המשנה של הכתבה מופיעה השאלה: כמה כסף הושקע בהתנחלויות? אולם, כלל לא בטוח שזו השאלה הנשאלת על ידי כותבי המחקר. המרחק בין שאלת המחקר לממצאים, בהנחה שזו השאלה, גדול מאוד. גם מתודת המחקר ואופן ההתייחסות לנתונים מראים זאת. לדוגמא: שוויה של דירה ממוצעת בהתנחלויות עומד על 120-130 אלף דולר ושוויו של בית ממוצע בהתנחלויות עומד סביב 270,000 דולר, כאשר בהתנחלויות המבוססות יותר המחיר מאמיר ומגיע אף לפי 375,000 דולר. אלו הם סכומים מופרזים לכל הדעות, שכן עלות הקרקע בהתנחלויות זולה עד אפסית, ועלות הבנייה של דירה או בית, אלא אם כן הם בנויים בסטנדרטים גבוהים במיוחד, אינה מגיעה לסכום כה גבוה. לדברי דורון ברינקר- שמאי מקרקעין מחברת "המרכז לשמאות מקרקעין וניהול נכסים", מחירה של דירה ממוצעת הנבנית בשטח של 120 מ"ר, עומד על כ- 78,000 דולר ומחירו של בית ממוצע הנבנה בשטחים, שמיועד למשפחות גדולות בשטח בנוי של 200 מ"ר, עומד על 150,000 דולר. ברינקר מבסס את דבריו על מחירון "דקל", המחירון הנהוג בענף הבנייה ומקובל על משרדי ממשלה ומערכת המשפט. המחירים אותם הוא מציג כוללים עלויות פיתוח ותכנון ועדיין נמוכים משמעותית מהמצויין בדו"ח.

מן האמור לעיל, ניתן להבין למעשה שהנתונים אינם משיבים על השאלה כמה הושקע בהתנחלויות, אלא על השאלה כמה יעלה לפנותן. למסקנה זו ניתן להגיע גם מהנאמר בהמשך הכתבה, לפיו במידה ויפונו שטחים נוספים, ישראל תזדקק לתמיכת הקהילה הבינלאומית שכן לא תוכל לשאת במלוא עלויות הפינוי לבדה.

האופן בו הוצגו הנתונים במחקר עשוי להביא את הקוראים לחשוב שאלמלא ההתנחלויות, כל גובה ההשקעה הציבורית בהתנחלויות היה נחסך. דבר זה אינו מדויק, שכן אם תושבי ההתנחלויות היו גרים ביישוב במרכז הארץ, גם אז היה צורך בהכשרת שירותים קהילתיים עבורם. לדברי אמילי עמרוסי, דוברת מועצת יש"ע, העלות האלטרנטיבית למדינה אף היתה גבוהה יותר, מתוך הנימוק ל פיזור אוכלוסין: "בניית יישובים המרוחקים מהאזורים הצפופים מפחיתים הוצאות עלות למדינה שהיו מתקיימות אילו היה צורך לבנות את אותם הבתים בגוש דן. המדובר בעלויות של פיתוח מחלפים ושל תשתיות. בניית 30 אלף דירות במעלה אדומים, למשל, זולה מבניית 30 אלף דירות בירושלים." כמו כן, עמרוסי מציינת כי הדו"ח כולל גם שווי של כבישים המשמשים את כלל האוכלוסייה ולא רק את תושבי ההתנחלויות, כמו כביש הבקעה,וכביש 443: "כביש 443 מחבר את מרכז הארץ בדרך קצרה יותר מכביש 1. זהו כביש שמשמש ישראלים רבים, וגם ראשי מדינה משתמשים בכביש הזה, כיוון שהוא פנוי יותר."